האמירה השלושים ושלוש

מעולם לא היה לבני האדם מקום עבורי בלבם. כשאני באמת מחפש בני אדם, הם עוצמים את עיניהם באופן הדוק ומתעלמים ממעשיי, כאילו כל מה שאני עושה הוא לנסות לספק אותם. כתוצאה מכך, הם תמיד נגעלים ממעשיי. נדמה שחסרה לי מודעות עצמית: אני תמיד מתגלה בפני האדם וגורם לאדם, "הישר והצדיק", לזעום. אולם בתנאים כל כך שליליים, אני שורד וממשיך בעבודתי. לפיכך, אני אומר שטעמתי את הטעמים המתוקים, החמוצים והחריפים של החוויה האנושית, ושאני בא עם הרוח ועוזב עם הגשם, שחוויתי את רדיפת משפחתי, חוויתי את העליות והמורדות של החיים, וחוויתי את הכאב של היפרדות מהגוף. עם זאת, כשאני בא אל פני האדמה, במקום לברך את פניי משום המצוקה שסבלתי למענם, בני האדם מסרבים "בנימוס" לקבל את כוונותיי הטובות. איך ייתכן שהדבר לא יכאיב לי? איך ייתכן שהדבר לא יצער אותי? האם ייתכן שהתגלמתי כבשר ודם רק כדי שהכל ייגמר כך? מדוע האדם לא אוהב אותי? מדוע האדם גומל לי על אהבתי בשנאה? האם ייתכן שאני אמור לסבול כך? בני האדם הזילו דמעות של אהדה משום מצוקתי על פני האדם, והם התמרמרו על חוסר הצדק שבגורלי המר. אולם מי אי-פעם הכיר את לבי? מי אי-פעם תפס את רגשותיי? פעם, האדם רחש כלפיי אהבה עמוקה, ופעם, הוא השתוקק אליי לעתים קרובות חלומותיו – אך איך ייתכן שבני האדם בארץ יבינו את רצוני בשמיים? על אף שבני האדם תפסו פעם את רגשות הצער שלי, מי אי-פעם אהד את כאביי כשותף לסבל? האם ייתכן שמצפונם של בני האדם על פני האדמה יכול לרגש ולשנות את לבי הדואב? האם בני האדם על פני האדמה לא מסוגלים לספר לי על המצוקה הבלתי ניתנת לביטוי שמצויה בלבם? רוחו של האדם ורוח האל היו פעם תלויות זו בזו, אך משום המחסומים של הבשר והדם, מוחו של האדם "איבד שליטה". פעם הזכרתי לבני האדם להתייצב בפניי, אך קריאותיי לא גרמו לבני האדם להגשים את מה שביקשתי. הם בסך הכל הביטו בשמיים בעיניים מלאות דמעות, כאילו הם חווים מצוקה שלא ניתן לתאר, וכאילו היה משהו שחסם את דרכם. לפיכך, הם ספקו כפיים והשתטחו ארצה מתחת לשמיים בהפצרה בי. מפני שאני רחום, אני מעניק את ברכותיי לאדם, וכהרף-עין, מגיע רגע הופעתי האישית בקרב בני האדם – אך האדם שכח מזמן את הנדר שהוא נדר לשמיים. האין זו המרדנות של האדם? מדוע האדם תמיד סובל מ"מחלת השכחה"? האם דקרתי אותו? האם הכיתי את גופו אפיים ארצה? אני מספר לאדם על הרגשות שבלבי, ומדוע הוא תמיד מתרחק ממני? בזיכרונם של בני האדם, נדמה תמיד כאילו הם איבדו משהו והם לא מוצאים אותו בשום מקום, אך נדמה גם שזיכרונותיהם לא מדויקים. לפיכך, בני האדם תמיד סובלים משכחה בחייהם, וימי חייה של האנושות כולה שרויים באי-סדר. אולם איש לא מפקח על כך, ובני האדם אך ורק רומסים זה את זה ורוצחים איש את רעהו, מה שהוביל למצב התבוסה ההרסני של היום וגרם לכל התבל לקרוס אל תוך מים מרופשים וביצה ללא כל סיכוי לישועה.

הרגע שבו באתי לחיות בקרב בני האדם היה הרגע הראשון שבו בני האדם הפכו לנאמנים אליי. באותה עת, התנין הגדול האדום כאש גם החל לתפוס את בני האדם בידיו הרצחניות. קיבלתי את ה"הזמנה" והבאתי את "מכתב ההזמנה" מהאדם כשבאתי "לשבת לשולחן הסעודה החגיגית" בקרב בני האדם. כשבני האדם ראו אותי, הם לא התייחסו אליי כלל, מכיוון שלא התעטרתי בבגדים עשירים והבאתי רק את "תעודת הזהות" שלי כדי לשבת לשולחן עם האדם. לא היה על פניי איפור יקר, ולא היה כתר לראשי, ונעלתי על רגליי רק זוג נעליים רגילות שנעשו במלאכת יד. מה שאכזב את בני האדם יותר מכל היה היעדר השפתון על שפתיי. יתרה מזאת, לא דיברתי במילים מנומסות, ולשוני לא הייתה כקולמוס של כותב מיומן. במקום זאת, כל אחת מדבריי דקרה את לב לבו של האדם, מה שגרם לבני האדם לקבל רושם "חיובי" עוד יותר של פי. די היה במה שתואר עד כה כדי לגרום לבני האדם לתת לי "יחס מועדף", ולפיכך הם התייחסו אליי כבת כפר כמוהם ללא תובנה או חוכמה. אולם כשכולם העבירו "מתנות כספיות", בני האדם עדיין לא ראו כאדם מכובד, אלא פשוט באו לפניי ללא כל עבוד בגרירת רגליים ובקוצר רוח. כשהושטתי את ידי, הם מיד נדהמו, כרעו ברך ופלטו צעקות רמות. הם אספו את כל "המתנות הכספיות" שלי. משום שהכמות הייתה רבה, הם מיד חשבו אותי למיליונרית וקרעו מעל גופי את בגדי המרופטים ללא הסכמתי והחליפו אותם בבגדים חדשים – אך זה לא הסב לי אושר. משום שלא הייתי רגיל לחיים קלים, משום שבזתי ליחס הזה של "מחלקה ראשונה", משום שנולדתי לבית הקדוש ומשום שאפשר לומר שנולדתי ל"עוני", לא הייתי רגיל לחיי פאר שבהם משרתים עושים הכל למעני. אני רק רוצה שבני האדם יוכלו להבין את הרגשות שבלבי, ושהם יוכלו לעמוד במעט קושי על מנת לקבל את האמיתות הלא נעימות שבפי. מפני שמעולם לא הייתי מסוגל לדבר על תיאורה או להשתמש בסודות ההתרועעות של בני האדם כל מנת להתקשר אליהם, ומפני שאני לא מסוגל להתאים את דבריי להבעת פניהם או לפסיכולוגיה שלהם, בני האדם תמיד תיעבו אותי, סברו שאני לא ראויה לבוא איתם במגע, ואמרו שיש לי לשון חדה ושאני תמיד פוגע בבני אדם. אולם אין לי ברירה: פעם "למדתי" את הפסיכולוגיה של האדם, פעם "חיקיתי" את תורת חייו של האדם, ופעם הלכתי ל"מכללה לשפה" כדי ללמוד את שפתו של האדם, כדי שאוכל להתמחות באופן שבו בני האדם מדברים ולדבר בהתאם להבעת פניהם, אך על אף שהשקעתי מאמצים רבים וביקרתי "מומחים" רבים, לא השגתי שום תוצאה. מעולם לא היה בי שמץ של אנושיות. במשך כל השנים האלה, מאמציי מעולם לא השיגו אפילו שמץ של השפעה, ומעולם לא שלטתי כהוא זה בשפתו של האדם. לפיכך, דברי האדם ש"עבודה קשה משתלמת" "משתקפים" בי, וכתוצאה מכך, הדברים האלה תמו על פני האדמה. מבלי שבני האדם מבינים זאת, אלוהים שבשמיים הפריך את הפתגם הזה והוכיח באופן מספק שדברים כאלה הם חסרי שחר. לפיכך, אני מתנצל בפני האדם, אך אין מה לעשות – מי הפך אותי לכל כך "טיפש"? אני לא מסוגל ללמוד את שפתו של האדם, להפוך לבקיא בתורת חייו או בהתרועעות עם בני האדם. אני רק מייעץ לבני האדם לנהוג באיפוק, להדחיק את הכעס שבלבם ולא לפגוע בעצמם בגללי. מי גרם לנו לבוא במגע זה עם זה? מי גרם לנו להיפגש ברגע זה? מי גרם לכך שיש לנו אידיאלים משותפים?

טבעי משתקף בכל דבריי, אך בני האדם לא מסוגלים לתפוס אותו בדבריי. הם בסך הכל מתפלפלים על מה שאני אומר – ומה הטעם בזה? האם התפיסות שלהם לגבי יכולות להפוך אותם למושלמים? האם הדברים על פני האדמה יכולים להגשים את רצוני? שוב ושוב ניסיתי ללמד את בני האדם כיצד לומר את דבריי, אך נדמה היה שהאדם כבד לשון, והוא מעולם לא הצליח ללמוד לומר את דבריי כפי שרציתי. לימדתי אותו מפה לפה, אך הוא מעולם לא הצליח ללמוד. רק לאחר מכן גיליתי תגלית חדשה: איך ייתכן שבני האדם בארץ יבטאו את דברי השמיים? האין זה מפר את חוקי הטבע? אולם משום ההתלהבות והחקרנות של בני האדם לגביי, פתחתי בחלק נוסף של העבודה על האדם. מעולם לא ביישתי את האדם משום ליקוייו, אלא במקום זאת קיימתי את האדם לפי מה שחסר לו. רק משום כך יש לבני האדם רושם חיובי במידת מה לגביי, ואני מנצל את ההזדמנות הזו כדי ללכד שוב את בני האדם, כדי שהם יוכלו ליהנות מחלק נוסף מהעושר שלי. ברגע זה, בני האדם שוב מתמלאים באושר, וצהלות וקולות צחוק נישאים בין העננים הוורדרדים שברקיע. אני פותח את לבו של האדם, ולאדם יש מיד חיוניות חדשה, והוא לא מוכן להסתתר ממני עוד, מכיוון שהוא טעם את טעם הדבש המתוק, ולכן הוא מוציא את כל הזבל שלו כדי להחליפו – כאילו הפכתי לנקודה לאיסוף אשפה או לתחנת מיון פסולת. לפיכך, לאחר שבני האדם ראו את "הפרסומות" שפורסמו, הם באים בפניי בלהיטות ולוקחים חלק, מכיוון שנדמה שהם חושבים שהם יכולים לזכות בכמה "מזכרות". כך שכולם שולחים לי "מכתבים" בבקשה להשתתף באירועים שארגנתי. ברגע זה, הם לא מפחדים להפסיד, משום שה"הון" של הפעילויות האלה לא רב, ולכן הם מעזים להסתכן בהשתתפות. אילו לקיחת חלק לא הייתה מזכה במזכרות, בני האדם היו עוזבים את הזירה ודורשים החזר כספי, ואפילו מחשבים את ה"ריבית" שאני חייב להם. העובדה שתנאי החיים של היום השתפרו והגיעו ל"רמה מתונה של שגשוג" ול"מודרניזציה", ושה"חבר הצוות הבכיר" "הולך לאזור הכפר" באופן אישי כדי לארגן עבודה היא הסיבה לכך שאמונתם של בני האדם התחזקה פי כמה וכמה מונים תכף ומיד. ומשום שאופיים משתפר והולך, הם מביטים בי בהערצה ומוכנים לבוא איתי במגע כדי לרכוש את אמוני.

11 באפריל, 1992

מתוך 'הדבר מופיע בבשר'

אמיתות רלוונטיות:קטע קריאה מדברי האל הכול יכול 'עליכם לחפש דרך להגיע להרמוניה עם המשיח'